בכתבה זו
העיתונאי בני סבטי מציג זווית מעניינת על המצב הנוכחי בין ארצות הברית לאיראן. לדבריו, הלחץ האמריקאי על טהרן אינו משיג את התוצאה הרצויה, והסיבה לכך טמונה בהבנת המשטר האיראני את מושג 'ההתנגדות'.
סבטי מסביר כי בעוד שהאמריקאים רואים בלחץ ובסנקציות כלי להשגת מטרה דיפלומטית, האיראנים רואים בהם אתגר שיש להתגבר עליו. 'ככל שלוחצים עליהם הם עושים את ההפך', אומר סבטי, ומשווה זאת למצב היהודים תחת דיכוי: 'כאשר יענו אותם, כן ירבה וכן יפרוץ' – האיראנים, לפי סבטי, אימצו גישה דומה, והם רואים בהתנגדות ובחריצות דרך הישרדות.
סבטי מציע גישה שונה: 'צריך להוריד את המכליות, להפסיק את הנפט שלהם, יורים קפצון והמחירים עולים. העולם למד לא להתרגש מזה יותר מדי'. הוא מתייחס בכך לסנקציות הכלכליות על איראן, במיוחד על ייצוא הנפט שלה, שמטרתן לאלץ את המשטר האיראני לשנות את התנהגותו. עם זאת, סבטי מציין כי בסופו של דבר, 'זה אותו משטר, שום דבר לא השתנה שם, בפנים סובלים, בחוץ סובלים'
הניתוח של סבטי מעלה שאלות חשובות לגבי האסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון. בעוד שהאמריקאים רואים בלחץ על איראן דרך להשיג את מטרותיהם הדיפלומטיות, ייתכן שהמשטר האיראני מפרש זאת כעוד סיבה להתנגד ולהמשיך בדרך הנוכחית. השאלה היא האם ארצות הברית מודעת לכך והאם היא נוקטת בצעדים הנכונים כדי להביא לשינוי אמיתי באיראן.
המצב המורכב בין שתי המדינות מדגיש את הצורך בגישה דיפלומטית מחושבת יותר, כזו שלוקחת בחשבון את המורכבות התרבותית והפוליטית של איראן. ייתכן שהדרך להשגת שלום ויציבות באזור עוברת דרך הבנה עמוקה יותר של היריב, והתאמת האסטרטגיה בהתאם.
