צה״ל ממשיך לתקוף בעזה: המחלוקת על ״איום מיידי״ מול וושינגטון

צה"ל חיסל בסוף השבוע האחרון שני בכירים בארגוני הטרור ברצועת עזה: מפקד בחמאס שהשתתף בפריצה הגדולה ב-7 באוקטובר 2023, ומפקד תצפית בג'יהאד האסלאמי שממשיך, לפי הצבא, לקדם פעילות תקיפה. בנוסף לשתי החיסולים תקף צה"ל גם מתקן שלטענתו שימש לייצור נשק, הסמוך למתחם חלוקת סיוע הומניטרי. מבחינה מבצעית מדובר בפעולה שגרתית עבור צה"ל. מבחינה מדינית, התזמון שלה הוא כל דבר חוץ משגרתי.

התקיפות האלה בוצעו ימים ספורים בלבד אחרי שהשליח האמריקאי הבכיר ג'רד קושנר עזב את ירושלים בעקבות פגישה ממושכת עם ראש הממשלה נתניהו, שבה ביקש ממנו במפורש לצמצם את הפעולות הצבאיות בעזה לתקיפות נגד "איום מיידי" בלבד. הבקשה הזו לא נשארה תיאורטית: תוך שעות ספורות מעזיבתו של קושנר, צה"ל תקף שוב, והפעם באזורי מגורים. עכשיו, עם שני החיסולים הנוספים, השאלה שהתחמקה מפתרון בפגישה חוזרת ומציבה את עצמה במרכז: מי בעצם מגדיר מהו "איום מיידי", ומה קורה כשארגון האמון על הפיקוח על ההסכם פשוט שותק.

מה בדיוק קרה ברצועה בסוף השבוע

לפי דיווחי צה"ל, החיסול הראשון בוצע באזור א-שאטי, שם חוסל מפקד בחמאס שזוהה כמי שחדר לישראל במסגרת ההתקפה ב-7 באוקטובר. בתקיפה נפרדת, באזור צברה, חוסל מפקד תצפית בג'יהאד האסלאמי שצה"ל מייחס לו המשך פעילות מבצעית נגד כוחות ישראליים. במקביל תקף הצבא גם מה שהוגדר כמתקן לייצור אמצעי לחימה, שממוקם בקרבת אחד ממתחמי חלוקת הסיוע ההומניטרי הפועלים ברצועה — קרבה שמעצם טבעה מגבירה את הרגישות התקשורתית והמדינית של כל תקיפה באזור.

עבור צה"ל, ההיגיון ברור ועקבי: חיסול משתתפי טבח 7 באוקטובר ומניעת שיקום היכולות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הם יעדים שלא תלויים בלוח הזמנים של שום הסכם. עבור הצד האמריקאי, לעומת זאת, כל תקיפה כזו נבחנת גם דרך פריזמה אחרת: האם היא עומדת בסטנדרט הצר של "איום מיידי" שקושנר ניסה לקבוע כתנאי להמשך שיתוף הפעולה סביב ההסכם.

הפסקת האש שלא ממש נעצרה

הרקע לכל הסיפור הוא התוכנית האמריקאית — מסגרת בת עשרים סעיפים שהנשיא טראמפ קידם, ושבמסגרתה הוקם גוף פיקוח בשם "מועצת השלום" (Board of Peace), האמור לשמש כתובת בין-לאומית לניטור עמידת הצדדים בהתחייבויותיהם. לפי לוח הזמנים שסוכם, חמאס אמור לפרק את הנשק הצבאי שלו ברצועה בתוך ארבעים יום מרגע כניסת ההסדר לתוקף. בפועל, לא הצד הישראלי ולא הצד הפלסטיני מתנהלים כאילו שקט מלא כבר שורר.

מהצד הישראלי, פיקוד הדרום מעביר באופן שוטף דיווחים יומיים על הפרות שמיוחסות לחמאס — הן למועצת השלום והן ישירות לגורמים אמריקאים. מהצד הפלסטיני, חמאס דורש מהמתווכות הבין-לאומיות להטיל את האחריות להפרות על ישראל דווקא. התוצאה היא מציאות שבה שני הצדדים מתלוננים זה על זה במקביל, ואילו הגוף שאמור להכריע — מועצת השלום — נמנע כרגע מלנקוט עמדה פומבית ברורה בנוגע לגל התקיפות האחרון.

"איום מיידי": המילה שאין עליה הגדרה מוסכמת

המחלוקת המרכזית בין ירושלים לוושינגטון לא סובבת סביב עצם הזכות של ישראל להגן על עצמה — על כך אין מחלוקת גלויה. היא סובבת סביב הגדרה: מהו בכלל "איום מיידי" שמצדיק תקיפה תחת ההסכם. בפגישתם, קושנר הבהיר לנתניהו שהוא לא יתנגד לתקיפות נגד מי שמהווה איום מיידי ומוכח, אך הזהיר שאין לפרש את החריג הזה בהרחבה. נתניהו, מצידו, המשיך להתעקש על המשך תקיפות נגד מבצעי הטבח מ-7 באוקטובר — גם כאלה שאינם בהכרח בעיצומה של פעילות מבצעית באותו רגע.

הפער הזה הוא לא עניין סמנטי. הוא קובע בפועל כמה חופש פעולה יש לצה"ל ברצועה, וכמה מרחב יש לחמאס להתארגן מחדש בלי להיתקל בתגובה ישראלית. אם "איום מיידי" מתפרש בצמצום, כל תקיפה יזומה — כולל נגד מבצעי טבח שכבר לא נמצאים בעיצומה של פעולה — הופכת לחריגה מההסכם בעיני וושינגטון. אם הוא מתפרש בהרחבה, כמעט כל תקיפה נגד פעיל טרור מוכר יכולה להתאים לגדרו. בין שתי הפרשנויות האלה עדיין לא נופלת הכרעה רשמית.

הפגישה שלא סגרה את הפער

לפי גורמים המעורים בפרטים, הנקודה שעליה נחלקו נתניהו וקושנר בפגישתם לא הייתה עקרון ההסכם עצמו, אלא בדיוק הנקודה הזו: המשך התקיפות הישראליות נגד מבצעי הטבח מ-7 באוקטובר. נתניהו הציג עמדה עקבית לאורך כל התקופה — צה"ל יישאר ברצועה עד שחמאס יפורק מנשקו בפועל, לא בהצהרה. קושנר, מצידו, ניסה לקדם מנגנון שבו גורם צבאי אמריקאי יפקח על תהליך "פירוז הנשק" של חמאס, אך גם הסכמה עקרונית כזו לא פתרה את השאלה הבוערת יותר: מה קורה בין עכשיו לבין סיום התהליך, כשצה"ל ממשיך לפעול על בסיס שיקול דעת עצמאי.

התוצאה הנראית לעין: תוך שעות ספורות מעזיבתו של קושנר את ישראל, שבו התקיפות הישראליות לפגוע גם באזורי מגורים ברצועה. זה לא נתפס בירושלים כהפרת הבטחה, אלא כהמשך ישיר של המדיניות שנתניהו הציג לקושנר פנים אל פנים.

מה זה אומר בפועל — לצדדים ולתהליך

שתיקתה של מועצת השלום מול גל התקיפות האחרון היא כשלעצמה איתות. גוף שהוקם כדי לשמש בורר ניטרלי בין הצדדים, ושנמנע מלהגיב לתקיפות שהתרחשו ממש בסמוך למפגש שבו נדונה בדיוק הסוגיה הזו, משדר שהוא עצמו עדיין לא גיבש עמדה תפעולית ברורה — או שהוא בוחר, לפחות בשלב זה, שלא להתעמת עם ישראל בפומבי.

עבור ישראל, המשמעות המעשית היא שהחלון לפעולה עצמאית נגד יעדים בעזה עדיין פתוח, כל עוד וושינגטון לא מגדירה גבולות ברורים ואוכפת אותם. עבור חמאס, כל תקיפה ישראלית שממשיכה בלי תגובה אמריקאית ברורה מספקת עילה נוספת לטענה שההסכם לא מיושם בתום לב מהצד הישראלי — טענה שהארגון כבר מעלה מול המתווכים. ועבור התהליך כולו, כל שבוע נוסף שבו אין הגדרה מוסכמת ל"איום מיידי" הוא שבוע שבו קל יותר לכל צד לפעול לפי הפרשנות הנוחה לו, ולקשה יותר להוכיח בדיעבד מי בדיוק חרג ממה.

למה זה בכלל שונה מסבבי הפסקת אש קודמים

ברצועת עזה כבר נראו לא מעט הסכמים והבנות שהתפוגגו תוך שבועות. מה שמייחד את המסגרת הנוכחית הוא הניסיון, לראשונה, להעמיד לצד ישראל וחמאס גם גורם שלישי מוסדי — מועצת השלום — שאמור לשמש בורר ולא רק מתווך אד-הוק. הרעיון הוא שגוף כזה, בגיבוי אמריקאי ישיר ולוח זמנים כתוב (ארבעים היום לפירוק הנשק), ייתן להסכם עוגן שקודמיו לא היו להם. אלא שגוף פיקוח יעיל צריך שני דברים כדי לתפקד: הגדרות ברורות של מה מותר ומה אסור, ונכונות לאכוף אותן כלפי שני הצדדים בו-זמנית. בשבוע האחרון נחשפו החולשות בשני התחומים גם יחד — לא הוגדר סופית מהו "איום מיידי", ומועצת השלום נמנעה מלהגיב כשההגדרה הזו נבחנה בשטח בפועל.

זה לא אומר שההסכם חסר משמעות. השוואה לתקופות קודמות של הסלמה ברצועה מראה שעצם קיומו של ערוץ שיחות פעיל בין ירושלים לוושינגטון, כולל מפגשים ישירים ברמת קושנר-נתניהו, הוא כשלעצמו שונה ממצבים שבהם הצדדים דיברו רק דרך מתווכים עקיפים. השאלה היא אם הערוץ הזה יספיק כדי לצמצם את מספר החיכוכים, או שהוא רק ידחה את ההתפוצצות הבאה בכמה שבועות.

המשמעות הפוליטית והביטחונית בבית

עבור הציבור הישראלי, לוויכוח המשפטי-דיפלומטי על משמעות המילה "מיידי" יש תרגום מעשי ברור: כל עוד לא נסגרה מסגרת אכיפה מוסכמת, צה"ל שומר בפועל על חופש פעולה יחסי ברצועה, ומשפחות המילואימניקים והכוחות הפרוסים באזור יודעות שהמשימה עדיין לא הסתיימה רשמית. מבחינת הדרג המדיני, נתניהו יכול להציג בפני הציבור הישראלי עמדה עקבית — המשך פעולה עד לפירוק נשק בפועל — מבלי להיתפס כמי שמפר את ההסכם עם וושינגטון, כל עוד הממשל האמריקאי עצמו נמנע מהצהרה חד-משמעית נגד אופן הפעולה הישראלי.

יחד עם זאת, שתיקה אמריקאית היא לא ערבות. ההיסטוריה של היחסים בין הממשלים מלמדת שלחץ דיפלומטי שאינו מתבטא בהצהרות פומביות יכול בהחלט להתבטא בערוצים אחרים — מתזמון סיוע ביטחוני ועד לניסוח עמדות בפורומים בין-לאומיים. כך שגם היעדר תגובה גלויה ממועצת השלום לא בהכרח אומר שאין לתקיפות האחרונות מחיר מדיני, רק שהמחיר הזה, אם קיים, עוד לא בא לידי ביטוי פומבי.

יש לזכור גם את הזווית ההומניטרית שנשארת ברקע כל הזמן: מתקן ייצור הנשק שתקף צה"ל השבוע ממוקם, לפי הדיווחים, בסמוך למתחם חלוקת סיוע. קרבה כזו היא לא מקרית — ארגוני הטרור נוהגים למקם תשתיות צבאיות בסמוך למתקנים אזרחיים בדיוק כדי להקשות על ישראל לתקוף בלי לעורר ביקורת בין-לאומית. כל תקיפה כזו, גם כשהיא מוצדקת מבחינה מודיעינית, מספקת לחמאס חומר תעמולתי נוסף במאבק על דעת הקהל הבין-לאומית — מאבק שמתנהל במקביל למאבק הצבאי והדיפלומטי, ולעיתים משפיע עליו לא פחות.

מה לעקוב אחריו בשבועות הקרובים

• האם מועצת השלום תגיב פומבית לגל התקיפות האחרון, ואם כן — באיזה ניסוח.
• האם ארה"ב תנסה לקדם הגדרה כתובה ומחייבת ל"איום מיידי", או תשאיר את המונח מעורפל בכוונה.
• התקדמות (או העדרה) של המנגנון לפיקוח אמריקאי-צבאי על פירוק הנשק של חמאס, שעליו הסכימו קושנר ונתניהו ברמה העקרונית.
• קצב הדיווחים ההדדיים — דיווחי פיקוד הדרום מול טענות חמאס — כמדד לשאלה אם ההסכם בכלל עדיין מתפקד כמסגרת אחת מוסכמת.
• האם התקרבות מועד סיום ארבעים הימים שנקבעו לפירוק הנשק תביא להחרפה נוספת, ככל שחמאס יחוש שהשעון פועל נגדו.

בשורה התחתונה, מה שנראה כמו עוד סבב תקיפות שגרתי בעזה הוא בפועל מבחן ליכולתו של ההסכם האמריקאי לשרוד את הפער הבלתי פתור בין שתי הגדרות שונות של אותה מילה. כל עוד "איום מיידי" נשאר מונח שכל צד ממלא בתוכן משלו, הסבב הבא — הישראלי או הפלסטיני — הוא רק שאלה של זמן.

שאלות נפוצות

מהי "מועצת השלום" (Board of Peace) שמוזכרת בהקשר לעזה?

זהו גוף פיקוח בין-לאומי שהוקם במסגרת התוכנית האמריקאית בת עשרים הסעיפים לעזה, שהנשיא טראמפ קידם. תפקידו לפקח על עמידת הצדדים — ישראל וחמאס — בהתחייבויותיהם, ובהם לוח הזמנים לפירוק הנשק הצבאי של חמאס ברצועה.

מה זה "איום מיידי", ולמה יש עליו מחלוקת?

זהו הסטנדרט שהשליח האמריקאי ג'רד קושנר ביקש מנתניהו לאמץ כתנאי לתקיפות בעזה במסגרת ההסכם: פעולה רק נגד מי שמהווה סכנה מיידית ומוכחת. הבעיה היא שאין הגדרה כתובה ומוסכמת למונח, כך שישראל וארה"ב יכולות לפרש אותו בצורה שונה מאוד — מה שמשאיר את היקף התקיפות המותרות שנוי במחלוקת בפועל.

האם הפסקת האש בעזה קרסה?

לא באופן רשמי. המסגרת עדיין קיימת, ולוח הזמנים של ארבעים היום לפירוק נשק חמאס עדיין בתוקף מבחינה פורמלית. אבל בפועל ממשיכות תקיפות ישראליות בעזה, חמאס טוען להפרות מצד ישראל, וישראל מדווחת על הפרות מצד חמאס — כך שההסכם מתפקד יותר כמסגרת רופפת ושנויה במחלוקת מאשר כהפסקת אש מלאה במובן הקלאסי.

למה נתניהו ממשיך לתקוף למרות הבקשה האמריקאית לצמצום?

נתניהו הציג עמדה עקבית: צה"ל יישאר בעזה ויפעל שם עד שחמאס יפורק מנשקו בפועל, ולא רק יצהיר על כך. מבחינתו, תקיפות נגד מבצעי הטבח מ-7 באוקטובר ונגד תשתיות צבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הן חלק בלתי נפרד מהמדיניות הזו, ללא קשר לפרשנות המצומצמת של "איום מיידי" שוושינגטון מנסה לקדם.