בכתבה זו
דוקטרינת ה-Denial, או תפיסת ההפעלה של גריעה, הרתעה והטלת עלויות, הפכה לחלק מרכזי באסטרטגיה הצבאית של ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה. אך האם גישה זו, שמטרתה לשנות את רצונו של האויב להילחם, אפקטיבית בטווח הארוך? מאמר זה בוחן את הדוקטרינה ואת השלכותיה על המלחמות האחרונות של ישראל.
מעבר מתפיסת כפייה לתפיסת שכנוע
דוקטרינת ה-Denial מבקשת להגביל את עוצמת המלחמה על ידי הטלת עלויות כבדות על האויב, ובכך לשנות את רצונו להילחם. זו מעבר מתפיסת כפייה, שבה המצביא כופה את סיום המלחמה, לתפיסת שכנוע, שבה האויב בוחר לסיים את הלחימה. עם זאת, השאלה העולה היא מי קובע את גבולות המלחמה ואת מצב הסיום שלה.
"דוקטרינת ה-Denial עלולה להפוך למלחמה בלתי מוגבלת במשך הזמן. אם האויב הוא הקובע מתי תסתיים המלחמה, הוא המחזיק בחליל – ואילו היוזם נאלץ לרקוד ריקוד ארוך ובלתי צפוי." – אל"מ במיל' ד"ר חנן שי
השלכות על המלחמות האחרונות של ישראל
מאז אימץ צה"ל את דוקטרינת ה-Denial, ישראל מנהלת ברצף מלחמות ארוכות. למרות הישגים מבצעיים מרשימים, האיומים לא הוסרו לתקופה ממושכת ולא נוצר מצב סיום יציב. לדוגמה, מלחמת לבנון השנייה, מבצע צוק איתן, והמלחמה נגד חמאס לאחר 7 באוקטובר מדגימים את הקושי להשיג באמצעות גישה זו יציבות ברת-קיימא.
חזרה לדוקטרינת ההכרעה
בהתחשב בחולשות של דוקטרינת ה-Denial, יש צורך בחזרה לדוקטרינת ההכרעה הקלאסית. מטרתה של מלחמה צריכה להיות יצירת מצב סיום אובייקטיבי, שבו ניטלת מן האויב היכולת להמשיך ולסכל את השגת מטרותיה המדיניות של ישראל. זה לא אומר חתירה למלחמות טוטליות, אלא תכנון והפעלת מלחמות מוחלטות, כפי שהגדיר זאת יהושפט הרכבי, שמטרתן הכרעה והכנעה בתוך זמן מוגבל.
"מלחמה המתוכננת להסתיים במהירות באמצעות הכרעה משולבת של ירי-מנגד עם מהלכי תמרון קרקעי ממוקדים, צפויה להיות קצרה, זולה ופחות הרסנית ממלחמת שחיקה ממושכת." – אל"מ במיל' ד"ר חנן שי
בסיכום, דוקטרינת ה-Denial מעלה שאלות משמעותיות לגבי יעילותה בטווח הארוך. ישראל צריכה לשקול חזרה לאסטרטגיית ההגנה הלאומית של הסרת איומים ביוזמתה ולאמץ את דוקטרינת ההכרעה כדי להבטיח מלחמות קצרות ויעילות יותר.
