סנקציות על בן גביר: מי באירופה כבר פעל בלי לחכות לבריסל

שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר צבר בחודשים האחרונים רשימה ארוכה יותר של איסורי כניסה למדינות אירופה מאשר כל שר ישראלי אחר בעשורים האחרונים. אירלנד, צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, נורווגיה, הולנד וסלובניה כבר הטילו עליו ועל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' סנקציות עצמאיות, בלי לחכות להחלטה מרוכזת של הארגון שבו הן חברות. ובכל זאת, האיחוד האירופי עצמו – הגוף שיכול להפוך את זה למדיניות אחידה כלפי ישראל – עדיין לא הצליח לקבל החלטה על סנקציות אישיות.

זה לא חוסר עניין. זו מכשלה מבנית שחוזרת על עצמה מאז יוני 2026, ולצדה מתנהל בבריסל מסלול נפרד ומדאיג הרבה יותר מבחינה כלכלית: הצעה להשעות את הטבות הסחר של ישראל מול האיחוד כולו. שני המסלולים מתקדמים בקצב שונה, ודווקא זה שמדברים עליו פחות הוא הקרוב יותר לממש. הפער הזה בין תשומת הלב הציבורית לבין המשקל בפועל הוא בדיוק מה שמקשה על קוראים בישראל לעקוב אחרי הסיפור: כל דיווח חדש על גינוי, איסור כניסה נוסף או הצהרה חריפה נשמע כמו אותה כותרת שוב, בזמן שברקע מתקדמים שני תהליכים מוסדיים שונים לגמרי, בקצב שונה, ועם השלכות שונות לגמרי על ישראלים שלא מחזיקים בדרכון דיפלומטי.

מה קרה השבוע

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ גינה בפומבי הצהרות שבן גביר נשא בהן קריאה להרוג "30-40" פלסטינים ביום ברצועת עזה, ותיאר אותן כ"בלתי מתקבלות על הדעת". מה שהופך את זה לרגע פוליטי משמעותי הוא לא רק הגינוי עצמו – שרים ופוליטיקאים אירופיים גינו את בן גביר לא פעם בעבר – אלא העובדה שכל המפלגות המיוצגות בבונדסטאג הגרמני, כולל מפלגתו של מרץ (CDU), קראו יחד להטיל עליו סנקציות אירופיות. גרמניה נחשבת באופן מסורתי לבלם המרכזי מול כל יוזמה שמכוונת נגד ישראל, בין השאר בגלל האחריות ההיסטורית שהיא מצהירה עליה כלפי קיומה וביטחונה. כשגם הקול הגרמני – ולא רק ממשלות שכבר נחשבות ביקורתיות כמו אירלנד וספרד – מצטרף לקריאה לסנקציות, המשוואה הפוליטית בבריסל משתנה באופן שקשה להתעלם ממנו.

שני מסלולים נפרדים, שני רפי הצבעה שונים

כדי להבין למה הסיפור הזה מסובך יותר מ"בריסל בעד או נגד", צריך להפריד בין שני דיונים שמתקיימים במקביל ולעתים מתערבבים בכותרות. הראשון הוא סנקציות אישיות על בן גביר וסמוטריץ' – איסורי כניסה והקפאת נכסים, בדומה למה שכבר עשו תשע מדינות בנפרד. הצעד הזה מסווג כהחלטת מדיניות חוץ, ולכן דורש הסכמה פה אחד של כל 27 המדינות החברות. זהו הרף שצ'כיה חוסמת, וזו הסיבה שהמסלול הזה תקוע כבר חודשים.

המסלול השני שונה לגמרי: הצעה של נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין להשעות את הסעיפים המסחריים בהסכם ההתאגדות בין האיחוד לישראל – ההסכם שנחתם ב-1995 ומעניק ליצוא הישראלי גישה מועדפת לשוק האירופי. השעיה כזו לא דורשת הסכמה פה אחד, אלא רוב מיוחס במועצה האירופית – לפחות 15 מדינות המייצגות יחד 65% מאוכלוסיית האיחוד. זהו רף נמוך משמעותית, וזו הסיבה שכדאי לעקוב אחריו בנפרד מסיפור הסנקציות האישיות, ולא כחלק ממנו.

למה בריסל לא מצליחה להחליט על הסנקציות האישיות

ההסבר הטכני פשוט: סנקציות מדיניות חוץ באיחוד האירופי דורשות הסכמה פה אחד. זה כלל שנועד למנוע ממדינה בודדת לגרור את הבלוק כולו למהלך שהיא לא מסכימה לו, אבל בפועל הוא הופך כל יוזמה שנויה במחלוקת לבת ערובה של הממשלה הכי פחות נלהבת. בסבב ההצבעות ביוני 2026 נציבת המדיניות החוץ של האיחוד, קאיה קאלאס, אמרה בפירוש שלמרות ש"מדינות רבות" הציעו הגבלות כלכליות נגד בן גביר, לא הושג קונצנזוס.

צ'כיה מתנגדת עקבית ומובילה בפועל את הקואליציה החוסמת, שאליה מצטרפות לפי דיווחים גם הונגריה ובולגריה – שלוש מדינות שקיימות עמן יחסים דו-צדדיים חמים במיוחד עם ישראל, ולא בהכרח עמדה עקרונית כלפי בן גביר עצמו. שר החוץ הצ'כי אף בחר להגיע לביקור רשמי בישראל בחודשים האחרונים כדי לשוב ולהצהיר בפירוש שמדינתו תמשיך לחסום כל יוזמת סנקציות נוספת. גרמניה, לעומת זאת, נעה בין לחץ ציבורי גובר בבית לבין זהירות מסורתית: הדיווחים מהחודשים האחרונים מצביעים על נכונות גוברת לתמוך בסנקציות נגד בן גביר עצמו, אך היסוס ברור יותר כשמדובר בהרחבת הצעד גם לסמוטריץ'.

איך ישראל מגיבה

משרד החוץ הישראלי לא ממתין בשקט לתוצאה. כשהאיחוד האירופי הודיע בעבר על סבב סנקציות על גורמים ותאגידים הפעילים בהתנחלויות, התגובה הרשמית הייתה חריפה וכינתה את הצעד "רדיפה פוליטית גסה". זה הטון שצפוי לחזור על עצמו אם וכאשר יתקבלו החלטות בפועל נגד בן גביר וסמוטריץ' עצמם: ירושלים ממסגרת את המהלכים האירופיים כמונעים משיקולים פוליטיים ולא כתגובה עניינית להתבטאויות או למדיניות, ומסתמכת על כך שהמכשול המוסדי – הצורך בהסכמה פה אחד – ימשיך להגן עליה במסלול הסנקציות האישיות. הבעיה מבחינת ישראל היא שההגנה הזו לא קיימת במסלול השני, זה של הסחר.

מי כבר לא חיכה לבריסל

בזמן שהמנגנון הרשמי של האיחוד תקוע במסלול הראשון, מדינות בודדות בחרו לפעול על דעת עצמן. זה בדיוק מה שהופך את הסיפור לרלוונטי גם בלי החלטה אירופית מאוחדת – כל מדינה שמצטרפת מוסיפה עוד חסימה מעשית, גם בלי חתימה על מסמך משותף. ארבע מהמדינות ברשימה – אירלנד, צרפת, הולנד וסלובניה – הן חברות באיחוד האירופי עצמו, מה שאומר שגם בלי הצבעה רשמית, חלק מהמדינות החברות כבר גיבשו עמדה מעשית משלהן – ורק ההצבעה הפורמלית, שדורשת הסכמה של כל 27, נשארת מאחור.

שר החוץ הצרפתי הסביר את הצעד שלו במפורש: "רשימה ארוכה של הצהרות מזעזעות ומעשים, הסתה לשנאה ואלימות נגד פלסטינים". זו לא תגובה לאירוע בודד, אלא צבירה של דפוס התבטאויות לאורך זמן – וזה בדיוק מה שמקשה על בן גביר לטעון שמדובר בציטוט שנלקח מהקשרו.

מה השעיית הסכם הסחר תעשה לכיס הישראלי

זה החלק שקל לפספס מתחת לכותרות על איסורי כניסה לשרים, וכנראה החלק המשמעותי יותר בטווח הבינוני. הצעת הנציבות להשעות את הסעיפים המסחריים בהסכם ההתאגדות משמעותה שיבוא ישראלי לשוק האירופי יחויב במכסים כפי שחלים על מדינות שאין להן איתן הסכם סחר חופשי – כלומר, אובדן הגישה המועדפת שישראל נהנית ממנה מאז שההסכם נכנס לתוקף מלא בשנת 2000. בשונה מהסנקציות האישיות, שהן בעיקרן מהלך סמלי-דיפלומטי, השעיה כזו נוגעת ישירות ביצואנים ישראלים במגזרי טכנולוגיה, תעשייה וחקלאות שמוכרים לשוק האירופי.

הרף הנדרש – רוב מיוחס ולא הסכמה פה אחד – אומר שהמהלך הזה לא תלוי בהסכמת צ'כיה או כל מדינה בודדת אחת. הוא תלוי בקואליציה רחבה יותר של מדינות גדולות ובינוניות, וזה בדיוק סוג הרוב שנעשה נגיש יותר ככל שגרמניה – המדינה עם המשקל האוכלוסייתי הגדול ביותר באיחוד – נעה לכיוון תמיכה בעמדה נוקשה יותר כלפי ישראל. חלק מהסיקור בתקשורת הישראלית כבר מתאר את ההצעה הזו כזו שעלולה לגרום ל"נזק כלכלי ממשי" – ביטוי שלא נתלה בקלות סביב מהלכים אירופיים כלפי ישראל, ומעיד על כך שגם בירושלים מבינים שהמסלול הזה שונה מסנקציה סמלית על שר בודד.

המגזרים שיחושו את זה ראשונים הם אלה שהכי תלויים בגישה חופשית לשוק האירופי: טכנולוגיה וציוד הייטק, תעשייה עתירת ידע, וחלק ניכר מהיצוא החקלאי שמתומחר כרגע ללא מכס בזכות ההסכם. חברה ישראלית שמייצאת לגרמניה או לצרפת היום לא משלמת מכס על המוצר שלה בדיוק בגלל הסעיפים שעליהם מונחת ההצעה להשעות. אם ההשעיה תתקבל, המחיר התחרותי של אותו מוצר בשוק האירופי משתנה בין לילה – לא כעונש סמלי, אלא כעלות תפעולית ממשית שמישהו בשרשרת האספקה צריך לספוג.

מה זה אומר על הבידוד הדיפלומטי של ישראל

הדפוס שמתגלה כאן חוזר על עצמו: כשמנגנון בין-לאומי דורש הסכמה מלאה והיא לא מושגת, מדינות בודדות ממלאות את הוואקום בעצמן, ובמקביל מתקדם מסלול נפרד עם רף הצבעה נמוך יותר שעלול להשיג בפועל יותר ממה שהסנקציות האישיות היו משיגות. התוצאה מבחינת ישראל היא לא סנקציה אחת גדולה שאפשר להגיב אליה במהלך דיפלומטי אחד, אלא שני תהליכים מקבילים – האחד תקוע, השני מתקדם בשקט – ותשע מדינות שכבר הצטרפו למסלול הראשון הן לא נקודת סיום, אלא רף שקל יותר למדינות הבאות לעבור אותו. וגם הפוליטיקה הפנימית של ישראל לא נעלמת מהתמונה: כל עוד השרים שבמוקד הדיון נשארים בממשלה ומשמרים את הקו הציבורי שהוביל לגינויים, לאירופה אין תמריץ לרכך את העמדה, ולמדינות המתלבטות אין נימוק חדש להצטרף לצד שחוסם.

מה הלאה

הדיון הבא הצפוי בשולחן שרי החוץ של האיחוד יבחן אם התמיכה הגרמנית המחודשת מספיקה כדי לשבור את ההתנגדות הצ'כית במסלול הסנקציות האישיות, או שהמצב יישאר תקוע כפי שהיה מאז יוני. אבל השאלה המעשית והדחופה יותר עבור ישראל נמצאת במסלול השני: האם ומתי תושג הקואליציה של 15 מדינות ו-65% מהאוכלוסייה הדרושה להשעיית הטבות הסחר. עד אז, הרשימה של מדינות שפועלות בעצמן צפויה להמשיך לגדול בהדרגה – במיוחד אם בן גביר ימשיך בדפוס ההצהרות שהוביל לגינוי הגרמני הנוכחי. שני הלוחות זמנים שכדאי לעקוב אחריהם בפועל: המועד שבו מתכנסת המועצה לענייני חוץ של האיחוד לדון מחדש בנושא, והאם הנציבות האירופית מקדמת הצבעה רשמית על הצעת ההשעיה המסחרית מעבר לשלב ההצעה. עד שאחד מהם יתממש, כל כותרת חדשה על גינוי אירופי נוסף היא עוד אבן דרך במסלול, לא סוף הסיפור.

שאלות נפוצות

האם האיחוד האירופי הטיל בפועל סנקציות על בן גביר?

לא, נכון לעכשיו. האיחוד האירופי כגוף דורש הסכמה פה אחד של כל המדינות החברות להטלת סנקציות מדיניות חוץ, וזו לא הושגה למרות דיונים חוזרים מאז יוני 2026. מה שכן קיים הן סנקציות עצמאיות של מדינות בודדות, ולא החלטה אירופית מאוחדת.

אילו מדינות כבר הטילו סנקציות על בן גביר וסמוטריץ'?

בין המדינות שנקטו צעדים עצמאיים: אירלנד, צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, נורווגיה, הולנד וסלובניה. חלקן הסתפקו באיסור כניסה, אחרות הרחיבו לסנקציות כלכליות אישיות.

למה גרמניה חשובה כל כך לדיון על סנקציות באיחוד?

גרמניה נחשבת מסורתית לקול הזהיר ביותר באיחוד כלפי כל מהלך נגד ישראל, בין השאר בשל האחריות ההיסטורית שהיא מדגישה. כשקנצלר גרמניה וכלל המפלגות בבונדסטאג קוראים לסנקציות, זה מסיר מכשול פוליטי משמעותי – גם אם לא מבטיח הסכמה פה אחד.

האם לסנקציות על שרים בודדים יש השפעה כלכלית על ישראל?

אין כרגע סנקציה כלכלית רשמית על ישראל כמדינה, אבל האיחוד האירופי הוא אחד משותפי הסחר המרכזיים של ישראל, וחיכוך פוליטי מתמשך סביב שרים בכירים כבר משפיע על רמת הבדיקה שחברות ישראליות חוות מול לקוחות ורגולטורים אירופיים.

מה ההבדל בין הסנקציות האישיות להצעה להשעות את הסכם הסחר?

סנקציות אישיות על בן גביר וסמוטריץ' דורשות הסכמה פה אחד של כל 27 מדינות האיחוד, וזו המכשלה שמעכבת אותן. השעיית הסעיפים המסחריים בהסכם ההתאגדות עם ישראל דורשת רוב מיוחס בלבד – לפחות 15 מדינות המייצגות 65% מהאוכלוסייה – ולכן היא עשויה להתקדם מהר יותר ולפגוע ישירות ביצואנים ישראלים.