מה שמאחורי הקלעים של אבטחת אישים: הקרב על הגנה על איזנקוט

ראש השב"כ דוד זיני החליט שלא להעניק לגדי איזנקוט, יו"ר מפלגת "ישר!" והמועמד המוביל בסקרים לראשות הממשלה, צוות אבטחת מדינה. ההחלטה, שהתפרסמה על רקע איומים גוברים נגד איזנקוט, הגיעה שבועות אחדים בלבד אחרי שוועדת שרים אישרה לבנימין נתניהו ולרעייתו שרה אבטחה לכל חייהם – הסדר חסר תקדים בישראל. הפער בין שני המקרים הפך את שאלת האבטחה הפוליטית לאחד הנושאים הרגישים ביותר בדרך לבחירות שנקבעו ל-27 באוקטובר.

זו אינה מחלוקת טכנית על תקציב או כוח אדם. מדובר בשאלה מי מוגן על ידי המדינה בתקופת בחירות רגישה, מי מחליט על כך, ועד כמה ההחלטה חסינה מלחצים פוליטיים – ובזה עוסקת הכתבה הזו.

מה בדיוק החליט ראש השב"כ

לפי הדיווחים, זיני הודיע כי אינו מקצה לאיזנקוט צוות מאבטחים קבוע מיחידת המבטחים האישיים של השב"כ. במקום זאת, סביבתו של איזנקוט נאלצת לשכור מאבטחים פרטיים חמושים לאירועים ציבוריים גדולים וסיורי שטח, כאשר השב"כ מלווה אותם ב"מעטפת מודיעינית" – כלומר התרעות ומידע מודיעיני, אך לא נוכחות פיזית קבועה של מאבטחי מדינה.

ראש הצוות של איזנקוט, רון ברקאי, פנה לראש השב"כ במכתב רשמי, בהמשך לפנייה קודמת מ-20 ביולי שלא זכתה למענה מספק, כך נמסר. הפנייה חוזרת ונשנית מצביעה על כך שהנושא לא נפתר בשקט מאחורי הקלעים, אלא דורש לחץ פומבי מתמשך מצד מחנה איזנקוט.

ההיגיון המשפטי מאחורי הסירוב

הבסיס הפורמלי להחלטה הוא שהחוק אינו מחייב אבטחת מדינה לכל פוליטיקאי מאוים, אלא רק לבעלי תפקידים המוגדרים "סמלי ריבונות" – קבוצה מצומצמת של בכירים בשירות המדינה. איזנקוט, שהתפטר מצה"ל ואינו מכהן כעת בתפקיד ממשלתי, אינו נכלל בהגדרה הזו על פי הפרשנות שהציג זיני, חרף עברו כרמטכ"ל וחרף מעמדו הנוכחי כמועמד מוביל בסקרים.

מהו בכלל "סמל ריבונות"

המונח עצמו הוא לב המחלוקת. מדובר בהגדרה מצומצמת בכוונה, שנועדה למנוע מצב שבו כל בעל תפקיד ציבורי שמרגיש מאוים מקבל אוטומטית צוות אבטחה ממלכתי. הבעיה, לפי מבקרי ההחלטה, היא שההגדרה נכתבה למציאות שבה בעלי התפקיד המוגנים הם בדרך כלל מי שמכהנים בפועל – ולא צפתה מצב שבו רמטכ"ל לשעבר הופך תוך זמן קצר יחסית למועמד המוביל לראשות הממשלה. התוצאה היא פער בין הכתוב בחוק לבין המציאות הפוליטית בשטח: מי שנחשב, לפי כל סקר עדכני, למי שעשוי לעמוד בראש הממשלה הבאה, נותר מחוץ למעגל ההגנה שמיועד למי שכבר עומד בראשה.

יש לכך גם צד שני. דווקא משום שההגדרה מצומצמת בכוונה, הרחבתה באופן נקודתי – לפי לחץ תקשורתי או פוליטי, ולא לפי קריטריון אחיד – עלולה ליצור תקדים בעייתי לא פחות: מצב שבו רמת האבטחה של פוליטיקאי תלויה בעוצמת הסיקור התקשורתי סביבו, ולא בהערכת איום מקצועית גרידא. זו בדיוק הדילמה שמנסים אנשי המקצוע בשב"כ להימנע ממנה, גם אם התוצאה מעוררת ביקורת ציבורית קשה.

זיני עצמו הדגיש בתגובה פומבית כי ההחלטה כולה שלו, ולא של גורם אחר: "האחריות עליי", אמר, וחזר על כך שהוא זה שקבע את אי-האבטחה. ההצהרה הזו לא הייתה מובנת מאליה – היא הגיעה אחרי שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית פרסם הבהרה חריגה משלו.

ציר הזמן של הפרשה

הפער מול אבטחת משפחת נתניהו

מה שהפך את הסיפור לכותרת ולא לעוד עדכון ביטחוני שגרתי הוא התזמון. שבועות ספורים לפני שנודע על סירוב האבטחה לאיזנקוט, אישרה ועדת השרים לענייני שב"כ בקשה של שרה נתניהו לאבטחה לכל חייה – כולל רכב צמוד ונהג – וקבעה שנתניהו ורעייתו יאובטחו לכל חייהם, ושבניו יאובטחו עד סוף 2031, גם אם נתניהו לא ימשיך לכהן כראש ממשלה אחרי הבחירות.

ההשוואה הזו היא בדיוק מה שמזין את הביקורת: לא עצם קיומה של אבטחה לראש ממשלה מכהן, שהיא מקובלת ומוצדקת ברוב הדמוקרטיות, אלא הפער בינה לבין הסירוב להעניק ולו רמת הגנה בסיסית למי שנחשב כרגע למועמד המוביל להחליף אותו.

מעורבות נתניהו וההשלכות

נתניהו עצמו פנה לזיני וביקש להבטיח לאיזנקוט "אבטחה ברמה המתאימה, ככל שנדרש" – מהלך שיכול להתפרש בשני אופנים הפוכים. מצד אחד, זו הבעת דאגה גלויה מראש הממשלה לביטחונו של יריב פוליטי. מצד שני, מבקרים מציינים שהפנייה הגיעה רק אחרי שהעניין כבר הפך לסיפור תקשורתי, ושהיא אינה משנה את ההחלטה הפורמלית שנותרה בידי זיני בלבד.

בכירים במפלגת "ישר!" תיארו את הסירוב כמנותק מהמציאות בשטח, לנוכח האיום הגובר על איזנקוט. בצד השני, לפחות פרשן תקשורתי אחד תיאר את הקמפיין הציבורי סביב הנושא כ"ספין" שמקורו במטה הבחירות של איזנקוט. גם בעלי תפקידים באופוזיציה טענו שזיני ניסה להעביר את האחריות לוועדת הבחירות המרכזית – טענה שיו"ר הוועדה דחה במפורש, כשהבהיר שאין לו כל שיקול דעת בנושא ושמדובר בהחלטה מקצועית של ראש השב"כ בלבד.

הוויכוח על מי בעצם אחראי

הפרשה חשפה שכבה נוספת, פחות מדוברת: מי בכלל הגוף שאמור להכריע במקרים גבוליים כאלה. הפנייה של איזנקוט הופנתה לשב"כ, אך ברקע עלתה גם שאלת מעמדה של ועדת הבחירות המרכזית – הגוף שאחראי, בין היתר, על תקינות התהליך הדמוקרטי בעונת בחירות. יו"ר הוועדה מיהר להבהיר בפומבי שאין לו סמכות או שיקול דעת בנושאי אבטחה אישית, ושכל שנעשה מצדו הוא היוועצות מקצועית – לא החלטה משותפת. ההבהרה הזו, שהגיעה כמענה ישיר לפרשנות שהתפתחה בתקשורת, מלמדת כמה רגיש נעשה הנושא: אף גורם מעורב לא רוצה להיתפס כמי שנושא באחריות למצב שבו מועמד מוביל אינו מאובטח.

העובדה שנדרשה הבהרה כזו מלכתחילה מרמזת שהיה בלבול, מכוון או לא, לגבי חלוקת הסמכויות. במערכת שבה כל צד מצביע על הצד השני כאחראי, הציבור נותר עם השאלה הפשוטה ביותר והכי לא פתורה: מי בסופו של דבר קובע, ולפי אילו קריטריונים אפשר לבחון את ההחלטה שלו מחוץ לזירה הפוליטית.

למה זה חשוב לקראת 27 באוקטובר

בישראל, שאלת מי מקבל אבטחת מדינה נחשבה עד כה עניין מקצועי-בירוקרטי, לא זירת התכתשות בין קואליציה לאופוזיציה. הפרשה הזו משנה את זה: היא הופכת החלטה ביטחונית לשאלה על יושרתו הפוליטית של מנגנון האבטחה בעיצומה של קמפיין בחירות, כשאחד המועמדים המובילים הוא ראש הממשלה המכהן ומתחריו הישיר מוביל בסקרים.

איך זה נראה מנקודת מבט השוואתית

בדמוקרטיות רבות, ההנחה הרווחת היא שככל שהאיום על מנהיג אופוזיציה גדל – במיוחד כשמדובר במי שנחשב מועמד ריאלי להנהגת המדינה – כך גובר הצידוק להגן עליו ברמה דומה לזו של המנהיג המכהן, גם אם התפקיד הפורמלי שונה. ההיגיון מאחורי הגישה הזו הוא לא חיבה למועמד מסוים, אלא הבנה שפגיעה במועמד מוביל, ולו מטעמים אידיאולוגיים ולא מדינתיים, היא אירוע שמערער את התהליך הדמוקרטי כולו – לא רק את בטחונו האישי. השאלה אם ישראל מיישמת את ההיגיון הזה באופן עקבי, או רק כשהלחץ הציבורי מספיק חזק, היא בדיוק מה שהפרשה הזו מעמידה למבחן.

יש להיזהר גם מהכיוון ההפוך: הרחבה גורפת מדי של אבטחת מדינה לכל מי שמצליח בסקרים עלולה להפוך את השב"כ לגוף שמגיב לפופולריות פוליטית במקום להערכת איום מקצועית – בדיוק החשש שהניע, ככל הנראה, את ההגדרה המצומצמת מלכתחילה. בין שני הקצוות האלה נמצא הוויכוח האמיתי, ואין בו תשובה חד-משמעית שמספקת את כל הצדדים.

• אם המגמה בסקרים תימשך, ישראל עלולה להגיע לבחירות עם מועמד מוביל שאינו מקבל אבטחת מדינה מלאה – תקדים בעייתי בפני עצמו.
• כל אירוע ביטחוני הנוגע לאיזנקוט, גדול כקטן, ייבחן מעתה גם דרך הפריזמה של ההחלטה הזו – מה שמעלה את הרגישות הפוליטית של כל תקרית.
• הוויכוח על סמכות ההחלטה (ראש השב"כ מול ועדת הבחירות המרכזית) עשוי לחזור בפרשות עתידיות, גם אם לא יהיה קשור ישירות לאיזנקוט.

מה שבטוח: כל עוד הפער בין שני מקרי האבטחה לא מוסבר לציבור בצורה שמשכנעת את שני הצדדים, הסיפור הזה לא ייעלם מסדר היום – הוא רק ילך ויתחדד ככל שמתקרבים ל-27 באוקטובר.

שאלות נפוצות

למה השב"כ סירב לאבטח את גדי איזנקוט?

לפי ראש השב"כ דוד זיני, החוק מחייב אבטחת מדינה רק למי שמוגדר "סמל ריבונות" – קבוצה מצומצמת של בעלי תפקידים בכירים. איזנקוט, שאינו מכהן כיום בתפקיד ממשלתי, אינו נכלל בהגדרה הזו על פי הפרשנות שהציג, חרף היותו מועמד מוביל בסקרים.

איזו הגנה כן מקבל איזנקוט בפועל?

לפי הדיווחים, סביבתו שוכרת מאבטחים פרטיים חמושים לאירועים ציבוריים גדולים ולסיורי שטח, לצד "מעטפת מודיעינית" של התרעות ומידע מהשב"כ – אך ללא צוות אבטחת מדינה קבוע.

מה ההבדל בין המקרה שלו לזה של משפחת נתניהו?

שבועות ספורים קודם לכן אישרה ועדת שרים לענייני שב"כ לנתניהו ולרעייתו אבטחה לכל חייהם, ולבניו עד סוף 2031 – החלטה חסרת תקדים בהיקפה. הפער הזמן והמהות בין שני המקרים הוא שהצית את הביקורת הציבורית.

מי מכריע בפועל בשאלות כאלה של אבטחה פוליטית?

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית הבהיר בפומבי שאין לוועדה שום שיקול דעת בנושא. ההחלטה, כך אישר גם ראש השב"כ בעצמו, היא שלו בלבד – לא של הוועדה ולא של גורם ממשלתי אחר.